Asmachta (Talmudical hermeneutics)

From Wikipedia, the free encyclopedia
Jump to: navigation, search
For other uses, see Asmachta.

In Talmudical hermeneutics, asmachta is a hint found in the Hebrew Bible for rabbinic prohibitions or given Jewish law.[clarification needed] It's an exception in the talmudical hermeneutics, since it doesn't base the law on the cited verse, but uses the verse as a hint.

Sometime it isn't clear whether a verse quoted as asmachta or as source, which may cause a controversy over the de'oraita or derabanan quality of the law. An example for such case is the controversy over the source of beracha levatala - the prohibition to say a prayer outside its context.

Examples[edit]

  • Netilat Yadaim - part of ritual washing in Judaism, means washing hands as a purification ritual. Before eating bread Rabbinic Halacha demands this ritual. Talmud gives asmachta for this law.[1] The Torah says: "And whomsoever he toucheth that hath the issue, and hath not rinsed his hands in water...".[2] The Talmud takes it as a hint for a general hands rinsing.
  • Measures - the specific amounts and sizes of Halachic objects. For example, the minimum width of Tefillin straps is known by Law given to Moses at Sinai to be the size of a grain of barley. Alike, other fruits are used for measuring. The Talmud uses the verse of Seven Species, as a hint for all the measures using fruit sizes.[3]

Meaning[edit]

According to Maimonides, this is only a mark the sages gave for memory.[4] Kuzari says a similar thing.[5]

Yom Tov Asevilli objects to Maimonides' explanation, and claims God himself thought of the asmachta commentary, and hid it as a hint to be used by the sages.[6] "Every law with a biblical 'asmachta', god witnessed it as recommended, but haven't ruled it as obligatory, and left it for sages' decision. And this way is surely truth, and not the way of some commentrators, saying it is only sages' sign and torah haven't meant it. God forbid, this notion shouldn't be said, it is heresy."

References[edit]

  1. ^ The Hebrew source text: "וכל אשר יגע בו הזב וידיו לא שטף במים אמר רבי אלעזר בן ערך מכאן סמכו חכמים לנטילת ידים מן התורה" (Hulin 106a).
  2. ^ Leviticus 15,11 King James Translation.
  3. ^ The Hebrew source text: "ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש ואמר רב חנין כל הפסוק הזה לשיעורין נאמר חטה לבית המנוגע דתנן הנכנס לבית המנוגע וכליו על כתפיו וסנדליו וטבעותיו בידו הוא והן טמאין מיד היה לבוש כליו וסנדליו ברגליו וטבעותיו באצבעותיו הוא טמא מיד והן טהורים עד שישהה בכדי אכילת פרס פת חטין ולא פת שעורין מיסב ואוכל בליפתן שעורה דתנן עצם כשעורה מטמא במגע ובמשא ואינו מטמא באהל גפן כדי רביעית יין לנזיר תאנה כגרוגרת להוצאת שבת רמון דתנן כל כלי בעלי בתים שיעורן כרמונים (דברים ח, ח) ארץ זית שמן (ודבש) ארץ שכל שיעוריה כזיתים כל שיעוריה סלקא דעתך הא איכא הני דאמרינן אלא אימא שרוב שיעוריה כזיתים דבש ככותבת הגסה ביום הכפורים אלמא דאורייתא נינהו ותסברא שיעורין מי כתיבי אלא הלכתא נינהו וקרא אסמכתא בעלמא"(Succa 5).
  4. ^ Maimonides' introduction to his Mishnah commentary. Hebrew source text: "אבל נסמכה זאת המצווה לזה הפסוק, כדי שיהא נודע ונזכר. ואינו מעניין הכתוב. וזה מה שאמרו "קרא אסמכתא בעלמא" בכל מקום שיזכירוה."
  5. ^ Kuzari 3:73. Hebrew source text: "כך בארו את הפסוק "ויצו ה' אלהים על האדם לאמר: מכל עץ הגן אכל תאכל" (בראשית ב:טז) כרמז לשבע מצוות שנצטוו בני נח, בדרשם: "ויצו - אלו הדינין, ה' - זה ברכת השם, אלהים - זו עבודה זרה; על האדם - זו שפיכות דמים, לאמר - זה גילוי עריות, מכל עץ הגן - זה גזל, אכל תאכל - זה אבר מן החי" (סנהדרין נו:). מה רב המרחק בין העניינים האלה ובין הפסוק הזה! אין זאת כי אם קבלה היה בידם עניין שבע מצוות אלו, וסמכוה על הפסוק הזה דרך 'סימן', למען הקל בזה על זכירת המצוות.", free translation of the last sentence: "How far is the commentary from the verse! Probably it isn't commentary at all, but known seven laws, and sages only used the verse as a sign to help memorizing that list of laws".
  6. ^ Ritva commentary to Rosh-Hashana tractate, page 16a, paragraph starting with the word Tanya, hebrew source text: "שכל מה שיש לו אסמכתא מן התורה העיד‏ הקדוש ברוך הוא שראוי לעשות כן אלא שלא קבעו חובה ומסרו לחכמים, וזה דבר ברור ואמת ולא כדברי המפרשים‏ האסמכתות שהוא כדרך סימן שנתנו חכמים ולא שכוונה התורה לכך, חס וחלילה, ישתקע הדבר ולא יאמר, שזו דעת מינות הוא, אבל התורה העידה‏ בכך ומסרה חיוב הדבר לקבעו חכמים אם ירצו, כמו שכתוב ועשית את הדבר על פי הדבר אשר יגידו לך ולפיכך תמצא החכמים נותנין בכל מקום ראיה או זכר או אסמכתא לדבריהם מן התורה, כלומר שאינם מחדשים דבר מלבם, וכל תורה שבעל פה רמוזה בתורה שהיא תמימה וחס ושלום שהיא חסירה כלום".