מיכאיל נסטרוב
 | |
| לידה |
19 במאי 1862 (יוליאני) אופה, פלך אורנבורג, האימפריה הרוסית  |
|---|---|
| פטירה |
18 באוקטובר 1942 (בגיל 80) מוסקבה, הרפובליקה הסובייטית הפדרטיבית הסוציאליסטית הרוסית, ברית המועצות |
| מקום קבורה |
בית הקברות נובודוויצ'יה |
| מקום לימודים |
|
| תחום יצירה |
ציור |
| זרם באמנות |
סימבוליזם רוסי |
| יצירות ידועות |
The Vision to the Youth Bartholomew, The Hermit, The Great Taking of the Veil, In Russia. Soul of the people., Portrait of Ivan Pavlov, Under Blagovest |
| פרסים והוקרה |
פרס סטלין עיטור הדגל האדום של העמל פעיל מצטיין באמנויות של הרפובליקה הסובייטית הפדרטיבית הסוציאליסטית של רוסיה |
| חתימה |
 |
  | |
מיכאיל נסטרוב (ברוסית: Михаи́л Не́стеров; 31 במאי 1862 – 18 באוקטובר 1942) היה צייר רוסי וסובייטי. הוא היה מראשוני האמנות הסימבוליסטית ברוסיה.[1]
ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
הוא נולד למשפחת סוחרים, אביו היה סוחר בדים וסדקית, אבל תמיד היה לו עניין רב בהיסטוריה ובספרות. כתוצאה מכך, הוא הבין את רצונו של בנו להיות אמן, אך התעקש שירכוש תחילה כישורים מעשיים, וב-1874 הוא נשלח למוסקבה, שם נרשם לבית הספר הריאלי של ווסקרסנסקי.
ב-1877 הציעו לו מדריכיו לעבור לבית הספר לציור, פיסול ואדריכלות במוסקבה, שם למד אצל פאבל סורוקין, אילריון פרינישניקוב ו-וסילי פרוב, [2] שהיה המורה האהוב עליו. ב-1879 החל להשתתף בתערוכות של בית הספר. שנתיים לאחר מכן, הוא נכנס לאקדמיה הקיסרית לאמנויות יפות, שם עבד עם פאבל צ'יסטיאקוב. הוא התאכזב מההוראה שם וחזר למוסקבה, ולאחר מות וסילי פרוב, הוא למד שיעורים מאלכסיי סאווראסוב.[3]
לאחר שהות קצרה באופה, שם הכיר את אשתו לעתיד, מריה, חזר למוסקבה ולמד אצל ולדימיר מאקובסקי. תוך כדי יצירת סדרה של ציורים היסטוריים, הוא תמך בעצמו באיורים למגזינים וספרים בהוצאת אלכסיי סטופין, כולל אוסף אגדות מאת פושקין. בשנת 1885 הוענק לו התואר "אמן חופשי" והוא התחתן, בניגוד לרצונם של הוריו. בשנה שלאחר מכן נפטרה אשתו לאחר שילדה את בתו אולגה. כמה מיצירותיו מתקופה זו מציגות את דמותה של אשתו.[4]
הצלחתו הגדולה הראשונה הגיעה עם ציורו "הנזיר" שהוצג בתערוכה בשנת 1889. הציור נרכש על ידי פאבל טרטיאקוב והכסף איפשר לנסטרוב לצאת לנסיעה ממושכת באוסטריה, גרמניה, צרפת ואיטליה . עם שובו, הוצג ציורו הראשון בסדרת יצירות על חייו של סרגיוס הקדוש, בתערוכה ״הנודדים״ השמונה עשרה ונרכש גם על ידי טרטיאקוב. סדרה זו כללה בסופו של דבר חמישה עשר בדים גדולים והעסיקה אותו במשך חמישים שנה.
אמנות דתית[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1890, אדריאן פראכוב, שפיקח על העבודה בקתדרלת סנט וולודימיר, הכיר את ציוריו של נסטרוב והזמין אותו להשתתף ביצירת ציורי קיר ואייקונים בכנסייה. לאחר היסוס, הוא הסכים, ואז נסע לרומא ולאיסטנבול כדי להכיר את האמנות הביזנטית. פרויקט זה לקח עשרים ושתיים שנים להשלמתו. אף שהביא לו פופולריות רבה, הוא כנראה הרגיש שהדימויים הנדרשים היו קלישאתיים מדי ומתחת לכבודו כאמן, ולכן הוא הציג מדי פעם כמה חידושים קלים, כמו הצבת פורטרטים של קדושים בנוף מוכר.
עם זאת הוא קיבל על עצמו עבודות דתיות נוספות. בשנת 1898 ביקש ממנו הדוכס הגדול ג'ורג' אלכסנדרוביץ' לעבוד בכנסיית אלכסנדר נייבסקי באבסטומני. הוא בילה שם שש שנים, לסירוגין, ויצר 50 ציורי קיר קטנים, אבל לא היה מרוצה מהתוצאות. הוא כנראה היה שבע רצון מהעבודה המאוחרת במנזר מרפו-מרינסקי. הוא סירב לעבוד בקתדרלת אלכסנדר נייבסקי, ורשה, משום שלא אישרו שם לבנות קתדרלה אורתודוקסית בעיר קתולית ברובה. [5]
בשנת 1901 הוא רצה להביע את הערכתו הרוחנית לחיי הנזירים, ולכן בילה זמן מה במנזר סולובצקי על שפת הים הלבן. הוא צייר שם יצירות רבות וניתן היה לראות את השפעת ביקורו שם במשך שנים רבות לאחר מכן. הוא קיבל השראה גם מהרומנים של פאבל איבנוביץ' מלניקוב, העוסקים בחייהם של המאמינים באזור הוולגה. בשנת 1902 התחתן עם יקטרינה ואסילייבה, אותה פגש באחת מתערוכתיו.
שנים מאוחרות יותר[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1905, לאחר תחילת המהפכה, הוא הצטרף לאיגוד העם הרוסי, מפלגה ימנית לאומנית קיצונית שתמכה בצאר. כתוצאה מכך, הוא היה בסכנה לאחר מהפכת אוקטובר. ב-1918 עבר לארמביר, שם חלה ולא היה מסוגל לעבוד. הוא חזר למוסקבה ב-1920 ונאלץ לוותר על הציור הדתי, אף על פי שהמשיך לעבוד על סדרת סרגיוס הקדוש שלו באופן פרטי. מאז ועד מותו צייר בעיקר דיוקנאות.
ב-1938, לקראת סוף הטיהורים הגדולים, הואשם חתנו, ולדימיר שרוטר, עורך דין מפורסם, בריגול והוצא להורג. בתו נשלחה למחנה מאסר בז'מביל, שם נחקרה באכזריות לפני ששוחררה. הוא גם נעצר והוחזק במשך שבועיים בכלא בוטורקה .
ב-1941 הוענק לו פרס סטלין. זה היה אחד הפרסים הראשונים שניתנו לאמן. זמן קצר לאחר מכן, הוא קיבל את מסדר הדגל האדום. ככל שהמלחמה העולמית התקדמה, מצבו הבריאותי והכלכלי הידרדר במהירות.
הוא לקה בשבץ בזמן שעבד על ציורו "סתיו בכפר" ומת בבית החולים בוטקין.
ב-1962 הונפק לכבודו בול דואר. בשנת 1996, דמותו הופיעה על שטר 50 פרנק אורל, ובשנת 2015 נחשפה אנדרטה שלו במוזיאון לאמנות באופה.
גלריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Alexei Ivanovich Mikhailov, М. В. Нестеров. Жизнь и творчество (Life and Works), Советский художник 1958.
- ^ Русские художники. Нестеров Михаил Васильевич., www.artsait.ru
- ^ Kenneth, Mikhail Nesterov, www.rusartnet.com (באנגלית בריטית)
- ^ From Biography to Hagiography. The Russian Intelligentsia in Mikhail Nesterov's Work | The Tretyakov Gallery Magazine, www.tretyakovgallerymagazine.com, 2014-04-24 (באנגלית)
- ^ Книги о художниках. Нестеров в жизни и творчестве, www.bibliotekar.ru